סופת השלגים האחרונה לימדה אותי המון. פעם ראשונה שנסעתי בשלג, בתוך הרבה שלג. במחשבה נוספת לא הייתי קורא לדבר הזה נסיעה. אך בל נקדים את המאוחר. ההתחלה היתה מרגשת, לא פחות. התיאור הזה אולי יראה מוגזם למי שרגיל לראותו יורד לעתים קרובות, עבורי לא. פתאום, משום מקום צנחו להם פתיתי הענק, בלחישה שקטה לכדו את קו האופק בלבן אפרפר סמיך. באלגנטיות מלכותית התערבלו במנוסתם אל הכביש, חוסמים אותו לכל אורכו.
לא יכולתי שלא להתלהב. עצרתי בצד, נפעם. התבוננתי בפיסות הקרח יורדות לאיטן, כאילו נשרו הפלומות מאדרתו של אציל כל יכול. רוח לא מלטפת צרבה בקור את לחיי מדביקה להן מהלבן הלבן ההוא ואני שקוע בהתרוממות הרוח תרתי משמע, התמסרתי אל הכפור, עד שנחתתי אל קרקע המציאות, מתוך ידיעה שיש לי עוד לאן לחזור, שלא כדאי להיתקע בצידי ציר עויין מבחינה בטחונית, חזרתי למכוניתי בצער רב והתחלתי מסע בחזרה אל ביתי, תרתי משמע.
הראות שאפה לאפס, סימני הצמיגים של הרכב שזחל לפני נמחקו בשניות, נסעתי לאט, נהנה מהאויר והאוירה, שקט מדהים עטף את הכל. בסיבוב הראשון הכל השתנה, החלטתי לנהוג בזהירות ולהאט עוד יותר, וברגע מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי. סובבתי את ההגה במהירות לצד האחר, נאדה. טון וחצי של ברזל לא מושמע החליק ללא שליטה. הרכב נעצר מיוזמתו רק בשוליים, דקות ארוכות הסדרתי את הדופק, עשיתי חושבים, ומסקנתי הברורה היתה שערב ארוך לפני.
אמשיך בנהיגה בזהירות כפולה ומכופלת, אנסע במרכז הכביש, אין רכבים ממול (רק בהמשך הבנתי למה – המשטרה סגרה את הכביש.) ואז יהיה לי מרווח להיכן להחליק חשבתי במרירות. במשך כמה רגעים הצלחתי להתקדם לאט, אבל בפניה הבאה, שוב, הרכב הלא ממושמע זז לכיוונים אחרים משנתכוונתי, נכנסתי לסחרור, מעיף שלג מרוסק לכל הצדדים, אוטומטית הפעלתי את כל כובד משקלי על הבלם… ולא הצלחתי לעצור גם הפעם, החלקתי, משכתי את ההגה במהירות ימינה בזמן שגלשתי ללא שליטה שמאלה, וההפך.
הדופק שלי הואץ לגבהים מסוכנים. נשמתי בכבדות, ושוב עשיתי חושבים, להישאר באמצע שומקום, לא ניתן, צריך להתקדם, נפלה ביד ה’ כי רבים רחמיו. לחשתי פרק תהילים חזרתי על תפילה השלווה כמו מנטרה, התפללתי שוב ושוב את תפילת צעד שלוש – אני מעמיד עצמי לרשותך, לבנות עימי ולעשות אתי ככל שתחפוץ, שחרר אותי מכבלי… ובאמת השתחררתי, התחלתי לחשוב מחוץ לפחד.
הבנתי שיש משהו שגוי בהתנהלות שלי, ראית מכוניות אחרות נוסעות יותר מהר ויותר בטוח, שמתי לב שגם בירידה הגדולה (למעלה משתי קילומטר, אבאאאאא) לא ראיתי שאורות הבלמים של הרכבים שעקפו אותי דולקות… הבנתי שבשלג לא כדאי לנסות לעצור, המלחמה בקרח אבודה מראש. חבר הסביר לי שכשהגלגל ננעל כדאי לתת מעט גז להחזיר את האחיזה בכביש. ללכת קדימה, כח המנוע יעבור אל הגלגלים באופן הנכון…
בקיצר, לעשות הפוך… אתה רוצה לעצור את הסחרור? תתקדם… רוצה להפסיק להחליק תן גז. האמת, מתאים לי. איזה כיף לי שאני מכיר את זה מהחיים… וכך בניגוד מוחלט לאיך שהרגשתי, למה שרציתי. העברתי להילוך נמוך, למרות שהרגל רעדה לי, סילקתי אותה מדוושת הברקס, וחזרתי לעצמי בקול – בלי ברקס רק גז, היה לי לא קל. השכל הבין שרק כך ניתן לנסוע, הרגש רצה את השליטה, האינסטינקט היה ללחוץ על הבלם. אני לא זוכר אירוע בו כל כך פחדתי וכל כך מסרתי, לא אחרי, בזמן אמת.
– – – – – – – – – –
למרות שאני זוכר מהיכן באתי, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי את חוסר הכח כמו בתחילת הדרך, את התחושה של גלגלים ‘מפרפרים’ לשום מקום על הקרח… את התחושה שאני לא יכול עם לא יכול בלי ואני תקוע לא יודע מה הצעד הבא, חוויתי לא מעט במשך השעתיים + שלקחה הנסיעה, שעתיים של תזכורת וחיבור מיוחד במינו למקור הכח שלי בשנים האחרונות, אחרי כמה דקות כבר הייתי דרוך פחות, יכולתי לנסוע בהנאה. לאט. בזהירות, בלי ברקסים. התקדמתי.
אבל מעל לכל אני חייב להודות, החוויה המלמדת הזו היתה שווה. אני מודה לאבאל’ה בשמיים עליה, כי אני צריך את התחושות הללו בחיי, לזכור שאי אפשר לבד. שלא נרפאתי. שבסך הכל קיבלתי הקלה יומית. אין הרבה דברים שיכולים היו להחזיר אותי לתחושות הללו כמו הצעידה בשלג.תודה, אבא