הגעתי שבור. לא היה לי כוח לעצמי. כמה שקר, כמה זיוף. נמאס לי. לפני כמעט 3 שנים פשוט לא יכולתי לסבול יותר את הסוד המגעיל הזה. שנאתי את מי שאני, למרות שאנשים אהבו את מה שהצגתי בחוץ.
הכל התחיל מגיל מאד קטן, אולי באזור גיל 10 – כבר אז מצאתי את עצמי צולל אל תמונות של מושאי תאווה, ומאמין ששם תהיה לי נחמה. מתמונות לסרטונים, ומשם לצ’אטים. שעות אני יושב בחדר, משתמש במחשב ומסתיר את הפעולות שלי והמשיכה שלי (שהיא בעצמה מביישת. משיכה לבני מיני).
במקביל הייתי תלמיד טוב, ו”כוח חיובי” בכיתה – הייתי מהחכמים שהצליחו בלימודים, אלו שהמורים מפרגנים להם בלי סוף באסיפת הורים. אני זוכר במעורפל כבר מאז, שהתחיל להיוולד לי ההערצה לאחרים, התלות ביחס ובפרגון – של המדריכים, של המורים, של הבנים והבנות המקובלים. לא ידעתי איזה דפוס חולני אני מפתח בתוכי.
בכיתה ז’ הגעתי לפנימייה – ומאז לא לקח הרבה זמן, עד שהתחילו החגיגות. מה שהתחיל בתור משחק גברי בצחוק, הפך מאד מהר לתשוקה בלי נשלטת לעוד ועוד מגע מיני מובהק, שהלך והתדרדר. הכמות, העוצמה, הגבולות שחצינו, הסיכונים שלקחנו, האובססיה שלי כלפי מושאי התאווה, רמת ה”רדיפה” אחריהם בדרך אל השימוש. הכל החמיר. העסק כבר נהיה מלוכלך.
אני זוכר שבבר מצווה – שנאתי את עצמי, התביישתי בעצמי. ידעתי, ידעתי שאם העולם יגלה מי אני באמת – הוא יקיא אותי, יהדוף אותי אל מחוץ לגבולות הנורמלי. אני סוטה, חולה, דפוק. אבל לא יכולתי להפסיק, למרות שניסיתי. ותאמינו לי, ניסיתי. בכל מקרה, בשלב כלשהו הייתה תקרית לא נעימה – חבר ואני נתפסנו באמצע שימוש. צונאמי הציף את העיר, חשבתי שזהו! אמא שלי בכתה בהתפרקות, חברים ריכלו בלי סוף ואני נשלחתי לטיפול פסיכולוגי. אבל בסדר, הוא קבע “שהכל טבעי ושזו רק התבגרות טבעית”.
במשך שנה לא השתמשתי במגע חי, מהטראומה. אבל לאט לאט (או מהר מהר) חזרתי לשיא העוצמה, ומשם המשכתי להתדרדר לעוד ועוד מחוזות אפלים. הווידאו צ’טים נהיה העולם שבו אני חי. עוד ועוד ועוד. לא כאן המקום לפרט את כל שאר הקווים שנחצו – אבל הדברים נהיו עוד יותר ויותר חולניים, גסים ושפלים. לא יכולתי להפסיק. התייעצתי עם רבנים (כן, חשפתי הכל – הרבה יותר מפעם אחת), התפללתי, קיבלתי על עצמי דברים. שום דבר לא הועיל. נדפקתי. אני סוטה חולה ודפוק לנצח.
שלא תבינו לא נכון, אתם יודעים מה הייתי בחוץ!?בעולם? אני “יוני סמנריוני”. המדריך האידאלי. תנועת נוער, סמינריונים, תעודות הוקרה והצטיינות, פירגונים בלי סוף. ילד טוב, החיוך מתוק, משפחה מדהימה, “מנהיג מלידה”, דוס ומצליח מאד בלימודים – מה יותר “מושלם מזה”. איזה פער. איזה שקר. אני דוגמא?! אני מודל?
וחבר’ה, אני עוד לא באמצע, אבל כדי שלא ייצא ספר עב כרס – אני פשוט אתמצת את העניין. הגעתי לישיבת הסדר, הייתי חייל קרבי. והכל ממשיך – אובססיה עוצמתית, שימושים אינסופיים. גיליתי את העולם האפליקציות, האתרים, הצ’טים – את החור שהשחור שאי אפשר לצאת ממנו. ואוו. זה שאב את כולי. גן עדן עלי אדמות. אם רק יש לי סמארטפון ואוטו – המרחק ביני לבין שימוש נהיה אולי חמש דקות. לילות שלמים. לא ישן. וידאו צ’טים, נסיעות לשימושים, שימושים בבית שלי, במקומות ציבוריים. נטרפתי. איבדתי את זה.
בתחבורה ציבורית – נהייתי ערפד – מבטים חודרניים וחוצפניים – ראש ממטרה, שלא יכול לנוח: מימין לשמאל, משמאל לימין. רעש. טירוף. גן עדן?!? גיהינום. סיוט. לא מחובר לכלום.
לא משנה אם יש אצלי חברים, אירוע משפחתי, טיול – אני לא שם. אני כל רגע בודק הודעות בפלאפון, באפליקציות, במחשב, על רגע “לגנוב” לעוד וידאו צ’ט קטן. מוסיף עוד ועוד אנשים. לא יכול לנשום. גם באמצע שלומדים אצלי בבית חבורה של כמה חברים – אני מוצא את עצמי מתנצל ו”נאלץ ליסוע לכמה דקות” כדי להשתמש בעוד איזה פינה חשוכה ונסתרת. שום דבר כבר לא עצר אותי – בבית, ברחוב, בשבת, בכל מקום ובכל זמן: שימוש, שימוש, שימוש.
והשקר ממשיך. והניתוק. לא מאמין שאוהבים אותי. לא מאמין שאי פעם אהיה נורמלי. הקשרים עם המשפחה שלי זוועתיים, אני חסר סבלנות, מרוכז בעצמי. אבל בתפקיד ה”דוס העמוק הרוחני האידאליסט”. חי בסרט. פשוט ניתוק, שני עולמות. לא ישן בגלל לילה עמוס שימושים, אבל מזועזע עד עמקי נשמתי שאחי הגדול אומר את המילה “מנייאק”, אלוהים ישמור.
בכל אופן – את הרעיון הבנתם. מי שהיה שם, יודע.
בגיל 18 התחלתי ללכת לפסיכולוג, בסופו של דבר הוא הודה בפניי שזה גדול עליו. ושלח אותי לאשת טיפול רוחנית כלשהי. אני שם קצת נבהלתי וחתכתי באמצע. בסופו של דבר, הגעתי בסוף למטפל בכיר שמתמחה בבעיות שלי – אובססיה וגברים וכו’. הוא הבין אותי. הרגשתי שזהו, זה חוף המבטחים שלי. מעל 4 שנים הייתי אצלו. המון דברים טובים התקדמו אצלי. אבל המחלה?! רק המשיכה להתדרדר. אלרגיה, אובססיה, חוסר יכולת לשלוט. בדרך לפגישה עם הפסיכולוג – אני נפגש עם שימוש, כדי לפרוק מתח. שימוש חי, מוריד אותי אצל המטפל. אתם קולטים?! ניסיתי להתמסר אליו, ניסיתי להיות רציני יותר. להתאבד על זה. אבל בסוף… התייאשתי גם מזה. זה נכשל. הגיל ממשיך לטפס, והמחלה מצליחה לטפס מהר יותר. אני כבר בן יותר מ22.
ודווקא שם. היה נראה לי שהכל קורס – אפילו המטפל היחיד שכן סמכתי עליו, והוצאתי עליו את כל האנרגיה שלי ואת כל הכסף (של ההורים שלי) – נכשל. הרגשתי שאין סיכוי. שעדיף למות. שלא יכול להיות שאצא מזה מתישהו איכשהו. דווקא אז… הפתרון בא כמו ברק מדויק באמצע יום בהיר. אלוהים אוהב שלח לי מלאך, מלאך שהציל את חיי, משך אותי ממעמקיי הבוץ, שלף אותי אל עבר החופש.
והאמת? זה עבד. 12 הצעדים הצילו לי את החיים!!!
מצד אחד, זה היה מהיר. מאז שהגעתי, לא חזרתי לעומק השימוש שבו הייתי לפני. זכיתי לנס מטורף. מצד שני – הדרך היתה מלאה, עמוסה וגדושה במעידות קשות, בשימושים ממש – “אבל בלי ליפול”. שנים הרגלתי את עצמי לחיים של שימוש, אי אפשר לצאת מזה ביום אחד. אני עדיין לומד. לאט לאט. אני עדיין פועל על תאווה. אבל זה ניצחון גובר והולך על התאווה. זה לוקח זמן. ארוך. וזה בסדר. הכל בסדר.
כל זה ע”י ביצוע 12 הצעדים, קבלת המלצות הספונסר (מאמן), הספרות של התכנית, הקבוצות, החברים, הטלפונים, החברותא הזאת – זה פשוט עובד.
אני אספר טיפונת איך זה היה בשבילי: עליתי על ניקיון של 17 יום. הייתי מאושר. לפני זה לא השגתי רצף של 3 ימי ניקיון. 17? זה חלום. אבל אז פגשתי שימוש מהעבר, ולמרות כל מאמציי לשים מחסומים – בסופו של דבר “איפסנו”. איבדתי אמון. זהו, גם התוכנית לא תעבוד. אבל חברים אמרו לי “תביא ת’גוף, אלוהים יעשה את זה השאר”. אז הבאתי. ומצאתי ספונסר, והוא הדריך אותי בעבודת צעדים, ולימד אותי שאני חייב קבוצות – וזכיתי ל9 חודשים של ניקיון. ואוו. חיי השתנו.
בלי לברוח לשימוש, פתאום גיליתי מי אני.
גיליתי שאני תלותי ברמות חולניות. שאני אובססיבי, רודף, מעוות את המציאות בראש שלי. שאני שותה אנשים אחרים כדי לחיות בעצמי. שאני חסר ערך עצמי, שאני חייב כל הזמן אישורים. שאני רוצה שכולם ייצאו מרוצים – ואני משקיע בזה אנרגיה אינסופית. גיליתי שאני קנאי ברמה גבוה מאד, מלא קנאה – באנשים יפים, באנשים נשואים, באנשים מצליחים, ובעוד עשרות דברים. קנאה. תלות. וביחד עם זה, גיליתי שאני סנוב גאוותן שחי בללה לנד. דמיינתי שאני הוליך להושיע את העולם – משהו בין גדול הדור לבין יותר מגדול הדור, שאני העמוק בעולם, שאני מבין לנבכי הנפש, וסודות העולם חשופים ופרושים לפניי. התנשאתי בלי לדעת את זה, זלזלתי בלי לשים לב.
הצעדים לימדו אותי לחיות, הם שינו לי גישה לחיים, לאנשים. פתאום לגלות את אלוהים, לגלות את חוסר האונים שלי – לבקש סליחה, להודות בטעויות, להיפגש עם הפחדים האמתיים שלי. מפחיד, קשה, אבל תענוג. בכיתי ימים שלמים. לא הכרתי את זה לפני. נשברתי. עברתי דירה, כדי לגור צמוד למרכז של הקבוצות – ועשיתי 90 קבוצות ב90 יום. הרגשתי בעננים.. חודשים של ניקיון, החלמה, צעדים, זהו, המחלה מאחוריי.
אבל לאלוהים יש תכניות אחרות. וממבט אקראי על מושא תאווה שאני לא מכיר, בתחבורה ציבורית– מצאתי את עצמי שוב באמצע שימוש חי על גג של איזה בניין. לא הייתי מוכן לזה. סחרחורת. קרה לי נס, והצלחתי להתעשת באמצע. התחלתי לצעוק שאני לא רוצה לעשות את זה. הזדעזעתי. נכנסתי לקריזים שלא הכרתי קודם לכן, ושוב מצאתי את עצמי מסתובב על קצה הצוק, שמתחתיי רק תהום פעורה. שוב אפליקציות, שוב צ’טים, שוב אני על הגבול. לחזור לעולם הזה או לא.
נגמרו לי הכוחות. שוב התייאשתי.
אבל ספונסר חדש, ועבודת צעדים חדשה מההתחלה – החזירו אותי לחיים. 11 חודש של נקיות טכנית עם הרבה מעידות. ככה זה אצלי. לאט לאט, אבל עובד. אחרי 11 חודש היה ה”קריז האלקטרוני” האחרון. רק להיום. מאז? מעל שנה שלא נגעתי. זה נס מ-ט-ו-ר-ף. אני!? בלי אפליקציות וצ’טים וטלפונים לשימושים מהעבר?
אבל כן. זה עובד. מעל שנה שלא נגעתי בזה. אני קורא את זה ולא מאמין. נקי שנתיים, ומעל שנה בלי שום מעידות כבדות של השימוש שהייתי מורגל בו?! זה מטורף.
אבל לא רק זה – החיים השתנו.
התחלתי לעבוד, התחלתי ללמוד, הקשרים שלי עם ההורים והאחים – השתנו מקצה לקצה. התחלתי ליהנות מהחיים. היום אני כנה ופתוח ומרגיש “מאוחד” בנפשי – עם חברים, עם העולם. אני רוצה לעזור. אני נהנה לעזור לאחרים. טוב לי. אני מעריך את עצמי. יש בי ים דברים טובים – שאני עם אלוהים. שאני מחובר.
יש לי שנתיים ספונסר ששינה לי את החיים. יש לי חברים עם קשרים שלא האמנתי שאפשר לפתח בעולם הזה בכלל. אלוהים עושה אצלי עכשיו שינוי גדול בחיים. וגם הגישה שלי כלפיו משתנה.
בלי אלוהים – אין לי סיכוי לא לשחות בתוך המיץ של עצמי. המגעיל, הדוחה, הטובעני.
אבל עם אלוהים – דרך התוכנית – אני חי, אני נושם אוויר נקי.
הדרך ארוכה, קשה, מבלבלת, ומייאשת – אבל אני זכיתי וזה עבד לי. אלוהים החליט לעשות לי את הנס.הלוואי ותזכה גם