אני בשנות השלושים לחיי, נשוי לאישה מקסימה ונהדרת, אב למספר ילדים, יהודי שומר מצוות העובד בעבודה מוצלחת ומכובדת, אדם מוערך בקהילתי וגם יודע ספר. אבל כל זה הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני של המטבע נראה בדיוק הפוך מזה.
אני לא זוכר מתי בדיוק היתה האוננות הראשונה שלי, אבל אני כן זוכר בוודאות שגיליתי אותה לבד, בלי לדעת אפילו שמדובר “במעשה אסור” וזה היה כשהייתי בסביבות גיל 11 או 12. כשאני חופר בזיכרונות המוקדמים אני חושב שברגע שהרגשתי שאני עושה ‘מעשים שלא יעשו’ – התמכרתי.
לא יאומן אך אלו הן העובדות, לקח לי שנים רבות עד שגיליתי את ‘סודות המין’, תמימותי לא הפריעה לי להיות מכור לאוננות ולתאווה הרבה קודם מבלי לדעת על כך כלום. זה היה המפלט שלי, המרדים שלי, או במילה אחת: סם. הייתי תלמיד מצטיין אבל בתוך ליבי היה משהו שכרסם בי ללא הפסקה. הרגשתי שקרן וצבוע כשמצד אחד אני לומד ומתפלל ומצד שני אני עובר במזיד שוב ושוב על איסור חמור, מה שגרם לי לצמוח במקביל בשני מישורים הפוכים: מצד אחד ניסיתי לפצות את עצמי יותר בלימוד ותפילה, ומאידך ברחתי יותר אל התאווה בכל פעם שכשלתי.
לא אשכח לילה אחד, הייתי בערך בן 13 ואחרי האוננות הרגשתי רע במיוחד. התחננתי לבורא העולם שיעזור לי ונשבעתי שלא אחזור על המעשה יותר לתמיד. כאשר למחרת אוננתי שוב – ידעתי שמשהו לא בסדר. אמנם לא ידעתי להגדיר זאת במילים, ובודאי שלא ידעתי לקרוא לזה בשם המפורש “התמכרות”, אבל ידעתי שאין לי סיכוי מול עצמי. הפרדוקס היה כואב: אני רוצה בכל מאוד להפסיק – אבל פשוט לא מסוגל.
כך חלפו עליי שנות נעוריי, כאשר התאווה לובשת ופושטת צורות שונות ומוזרות. היו זמנים שהצורך הנואש לתאווה התפתח לכיוונם של חברים בישיבה, מה שכמובן גרר אשמה גדולה יותר, שגררה נפילות גדולות יותר (כפיצוי על האשמה) ואז אשמה עוד יותר גדולה וכן הלאה.
פעם אחת אפילו נתפסתי. אין צורך לתאר את גודל הבושה והפחד. הייתי בטוח שזהו, הגעתי לתחתית וכעת אין סיכוי שאחזור על זה. נקראתי לשיחת הבהרה במשרדו של הרב שלי, אדם שמוערך עליי מאוד (גם כיום). הוא שוחח איתי באריכות על החטא הגדול ונתן לי סדר תשובה, אבל למרבה הצער הוא פספס את הנקודה. הוא לא ידע לזהות התמכרות. הוא חשב שאני סתם בחור טוב עם יצר הרע.
ובפעם הזאת כמו בכל פעם אחרת, כאשר חשבתי שהגעתי לתחתית – הסתבר שאני רחוק מאוד משם.
באותה תקופה גיליתי את האינטרנט, ועולם חדש של תאוות ופנטזיות נגלה לעיניי. כשאני חושב על זה, אני ממש דגם המייצג את התפתחות האינטרנט והטכנולוגיה. התחלתי את דרכי עם קו אינטרנט איטי ותמונות קטנות באיכות גרועה, מה שלא הפריע לי כמובן להתמכר באופן נואש לתאווה החדשה.
למכורים כמוני אין צורך לספר איך נראו השנים האלו בהן אני מתבגר ומתחיל לחשוב על חתונה, כאשר אני נאבק שוב ושוב ותמיד – אבל תמיד – נכשל במאבק מול עצמי. כך עוצבה האישיות שלי, כשהיא מוזנת משתי המקורות ההפוכים כל כך: הרצון להפסיק מחד, והתאווה והתשוקה מאידך.
הנסיונות להפסיק לא הפסיקו אף פעם. כל פעם היתה “הפעם האחרונה”, וכל פעם ניסיתי להלחם בעצמי בכלים נוספים מארסנל הכלים שהכרתי – להיות ‘דתי’ יותר, יותר תורה, יותר תפילה, יותר תשובה, יותר צדקה ועוד ועוד. היו לי שבועות שלא הסרתי את עיניי מהספרים הקדושים, התפללתי בכוונה עצומה ואפילו התעניתי, ומתוך בכיות התפללתי לבורא עולם שיקבל את תשובתי.
אבל למרבה הצער – דבר לא עזר. זה לא שלא ניסיתי, זה לא שלא רציתי, אלא שלא יכולתי. זה היה חזק ממני, וכאשר התאווה תקפה אותי, זה היה גל עצום ששטף אותי בלי להותיר לי שום סיכוי.
ואז גיליתי דבר נוסף. גיליתי שאני צריך כל הזמן מינון גובר והולך של התאווה שלי. אם בהתחלה הייתי מאונן פעם במספר ימים, אחר כך הגיעו הדברים לידי כך שהייתי מאונן שלוש או ארבע פעמים ביום אחד! פשוט “התרגלתי” כל פעם למינון של הסם הזה, וכדי שהוא יהיה אפקטיבי הייתי חייב להגביר את המינון עוד ועוד.
בערך בתקופה הזאת, כאשר האינטרנט כבר עבר לקו מהיר והסרטונים כבשו את מוחי וליבי, “ידעתי” מה הפתרון למצבי: חתונה. אם רק תהיה לי אישה אמיתית, לא אצטרך את כל הזבל הזה במחשב. היה נראה כאילו מישהו שם למעלה שמע את תפילתי, והוא זימן לי שידוך מצוין של בחורה נאה מבית טוב, חכמה וטובת לב, ובקיצור: בדיוק מה שאני צריך כדי לחתום את הפרק הזה מאחריי לנצח. אוי, כמה שטעיתי. מי יכול היה לשער שעוד לא הגעתי אפילו לחצי הדרך?
התחתנתי, והחודשים הראשונים עברו עליי באופוריה. ההתמכרות הסכימה לחכות בצד ולהמתין, אבל לא כדי להיעלם אלא כדי לחזור עם דרישות חדשות. אחרי שטעמתי חיי נישואין, התאווה רצתה רק יותר. אם אישתי זה טוב, בטח עוד נשים יהיה יותר טוב.
לא הבנתי איך זה קורה לי. לא הבנתי איך יכול להיות שאני בכלל חושב על נשים אחרות, בזמן שאני אוהב את אשתי בכל ליבי. חשבתי שבטח אני משוגע. אבל מאז החתונה אפילו הילכה סתמית ברחוב נהיתה משימה הרבה יותר קשה מאשר קודם לכן. לפני החתונה נשים היו במובן מסויים “מחוץ לתחום”, לאחריה פשוט ‘עליתי ליגה’, ואיתי כמובן גם התאווה והתשוקה.
תקופה לא ארוכה אחרי החתונה אשתי גילתה במחשב שלי ממצאים מזעזעים. בחלומות השחורים ביותר שלה לא חלמה שבעלה צופה בפורנו בזמן שהיא מחוץ לבית. זה היה פשוט לא מתקבל על דעתה, והאמת היא שזה גם לא התקבל על דעתי. כמה שהיא היתה בהלם – כך גם אני הייתי בהלם. לא רציתי להיות שם, לא רציתי לצפות בתמונות האלו, אבל היה כח שחזק ממני עשרת מונים שפשוט הכריח אותי לעשות את זה. כמה שניסיתי להתנגד – הכח רק התחזק וגרר אותי לשם.
עברנו תקופה לא פשוטה, כאשר הרב שלי והרבנית של אשתי מעורבים עמוק בתהליך. שיחות נפש, הסברים ועוד, אבל גם הפעם הרבנים החשובים פספסו את הענין. לא רציתי לבגוד באשתי. היה לי טוב איתה. זה היה ענין אחר לגמרי: הייתי מכור ולא יכולתי להפסיק.
זה החזיק תקופה קצרה, ואחר כך פשוט נזהרתי יותר. עולם הפורנו התפתח, ותמורת סכום חודשי כבר לא היתה פטנזיה שלא היתה בהישג יד. וכמו שהיה בעבר קרה גם הפעם: כל פטנזיה נוספת רק הגבירה את ההתמכרות, עם דרישות מטורפות יותר וחיפוש אובססיבי נואש אחרי תאוות נוספות ופנטזיות פרועות יותר.
ואז חציתי גבול נוסף. הפורנו כבר לא סיפק אותי, בדיוק כפי שהאוננות לא סיפקה אותי כאשר גיליתי את הפורנו. אחרי שטעמתי מהדבר האמיתי, הייתי חייב להמשיך להתקדם.
הפעם הראשונה היתה הגרועה ביותר כיון שמיד אחרי אשתי תפסה אותי… מה יכולתי לומר לה חוץ מלבכות? איך אוכל להסביר לה שמעשה שעשיתי במודע ובכוונה תחילה תוך תכנון וביצוע לפרטי פרטים היה בעצם שלא בשליטתי?
ושוב אותו סיפור: הרב שלי, הרבנית שלה, שיחות עומק וכן הלאה. אני זוכר במיוחד שיחה אחת עם הרבנית שלא הבינה איך אני יכול לקחת את זה באדישות כזאת. היא רצתה לראות אותי מזועזע ולא הבינה מדוע זה לא המצב. אמרתי שאני לא מאמין שזה יעזור, והיא היתה בהלם וטענה שאם רק אזדעזע כראוי מהבגידה – אין סיכוי שאחזור על הטעות. הסכמתי לכך אבל בתוך ליבי ידעתי אחרת. ידעתי שלא משנה מה שאעשה וכמה אומר לעצמי שאני בוגד – אני אהיה שוב בזבל במוקדם או במאוחר.
ואז הגיתי רעיון: אהיה בקשר רציף עם הרב ואעדכן אותו בכל עליה או ירידה. באחת השיחות שאלתי האם יש סיכוי להפסיק והרב לא הבין את השאלה: ברור שאפשר! הרי אתה נשוי, אז פשוט תסתפק באשתך. אוי, הלואי שהייתי יכול…
הפעם זה היה טוב, וזה החזיק כמעט שנה. אבל כאשר התפרקתי בסוף השנה, גרמתי לנפילות הקודמות להחוויר. בגידה אחת עם אישה אחת? ממש ממש לא, יש מקומות הרבה יותר נמוכים מזה. שום דבר כבר לא יכל לעצור אותי. ידעתי שאני מסכן את כל החיים שלי ולא יכולתי לעצור. זה לא שלא היה אכפת לי. אוהו כמה שהיה אכפת לי. כל פעם כשהייתי חוזר הביתה הייתי מסתכל על אשתי והילדים ומשתגע. איך אני יכול לעשות להם את זה? והרבה יותר חשוב מזה: למה אני צריך את זה בכלל כשיש לי כזאת משפחה נפלאה וחיים מאושרים?
אבל לא יכולתי להפסיק. וכמו שכבר למדתי בעבר, המחלה שלי היא ממאירה ואף פעם לא עוצרת. אם בהתחלה היא הסתפקה באוננות, כשהיא גילתה את הפורנו האוננות כבר היתה מיושנת. וכשגיליתי את הדבר האמיתי, גם הפורנו היה מיושן, וכן הלאה וכן הלאה. בשלב הזה הדרדור היה מטורף והגיע למצבים שאי אפשר להעלות על הכתב.
זהו, הגעתי לתחתית. לא יכולתי יותר לחיות בצורה הזאת. אחרי כל נפילה הייתי מרגיש שהשמים נפלו עליי ואין טעם יותר בחיים. הייתי מסתובב סהרורי כשהראש והלב חצויים: בחצי אחד עוד ניסיתי לצאת מהטירוף, ובחצי השני ידעתי שאין לי סיכוי. אלו החיים שלי והם ייגמרו במוקדם או במאוחר כשאשתי תתפוס אותי שוב. נהייתי אפטי ואדיש. הרגשתי שהסוף מתקרב במהירות ואין לי שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו.
אבל לההוא מלמעלה היו תוכניות אחרות בשבילי. אני לא יודע בשל איזו זכות הוא החליט להציל אותי. לא עשיתי שום דבר מיוחד שהגיע לי לקבל ממנו את החסד הזה ובכל זאת זה התרחש. סתם כך, בלי שום הודעה מוקדמת.
יום אחד נכנסתי לאתר ברשת והיתה שם הרצאה בנושא האינטרנט. רב צעיר סיפר על אברך שמכור לתאווה. זה היה העתק כמעט מדוייק לחיים שלי: התמכרות בגיל צעיר, נסיונות בלתי פוסקים להפסיק, נישואין, וכן הלאה. עד כאן האזנתי בחצי אוזן, כיון שלא היה בדברים חידוש, אבל פתאום נדרכתי: לנואם המוכשר היתה בשורה! הוא טען שיש דרך החוצה ושלמרות ההתמכרות הקשה, ישנם כלים לצאת מהעבדות.
למחרת כבר קיבלתי ממנו פרטים של פסיכולוג מומחה בתחום, ובתוך מספר ימים הגעתי לפגישה הראשונה. אחרי שעה של שאלות קשות קיבלתי סוף סוף את “הבשורה” הכי גרועה והכי משמחת ששמעתי: אתה מכור למין! שמחתי כי סוף סוף היה שם למחלה שלי. סוף סוף ידעתי למה אני לא יכול להפסיק למרות שאני כל כך רוצה.
הפסיכולוג המליץ לי על הצטרפות לקבוצה של 12 הצעדים, ואני שהייתי בתחתית הבור הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת מהבוץ. לא שאלתי מהי הקבוצה ולא מה הם הצעדים. שאלתי רק: איך מצטרפים? זהו, מאז אני כאן. למדתי שיש למעלה מישהו שאוהב אותי ושהוא נמצא איתי כל רגע מהחיים שלי. למדתי שהוא היחיד שיכול לעזור לי, ומסרתי לו את החיים שלי. עכשיו אני עובד כל יום “רק להיום” להישאר נקי, ומשתדל להעביר את מה שאני יודע על התמכרות לחברים נוספים.
ביום שישי מלאו שנתיים מאז הגעתי להחלמה, ומאז אלוקים שומר אותי – כל יום ביומו – במשך שנתיים תמימות. זה לא נס אחד אלא מאות ואלפי ניסים גדולים. אין לזה הסבר הגיוני. והתאריך הזה, הציון דרך החשוב הזה, עבר לפני יומיים כאשר אני עמוס ועסוק ואין לי זמן לנשום – אבל אני נקי!
הבשורה הגדולה ביותר עבורי היא שאני לא חייב להמשיך לסבול. יש דרך ויש תכנית, ואם יש לי שלושה דברים – אז גם אני יכול להצטרף למסע. מה שנדרש ממני זה כנות, פתיחות ונכונות. נכון שהמצרכים האלו הם לא נפוצים מידי גם אצל אנשים רגילים, ובטח שאצל מכור כמוני הם נדירים ביותר, אבל הכאב של ההתמכרות הביא אותי לכאן וצייד אותי במנה גדושה של כל אחד מהם, ואז – הדרך להחלמה כבר יותר ברורה.
אז איך זה אחרי שנתיים? קצת קשה להסביר. אבל אנסה בכל זאת, מצד אחד זה לא שונה בהרבה מאשר הימים הראשונים, ומצד שני זה שמים וארץ. זה לא שונה כי אני עדיין מכור מכף רגל ועד ראש, והתאווה עדיין חזקה ממני פי אלף, כך שאם רק אפסיק את הפעולות ואלגום מבט אחד לתוכי – ההתרסקות היא בלתי נמנעת. זה לא שאחרי שנתיים העסק הזה “מאחוריי”. בכלל לא. כל בחורה ברחוב, כל פרסומת באינטרנט, הגננת של הילדים שלי, המזכירות במשרדים הסמוכים – כל אלו ועוד המון הם עדיין טריגרים חזקים מאוד שמאיימים להפיל אותי.
אבל מצד שני זה עולם אחר לגמרי. גם מול התאווה וגם בחיים עצמם. בתאווה קיבלתי בחזרה את חופש הבחירה ואני לא כבול יותר. נכון, כעת יש לי אתגרים, אבל אלוקים נתן לי בחזרה את הזכות הנפלאה של החופש להחליט האם אני מוותר או נופל. זה לא אומר שהבחירה היא פשוטה והוויתור הוא קל, אבל זה אומר שיש לי בכלל בחירה. כי כל השנים בהתמכרות – לא היתה לי בכלל בחירה, כיון שתמיד כאשר עמדתי מול התאווה – נפלתי, וזה לא שרציתי, אלא שלא יכולתי שלא ליפול
.
והחיים עצמם – כאן השינוי המהותי התרחש ומתרחש. אני אדם אחר ומעידים על זה חברים שלי שלא יודעים שאני בתכנית, אבל רואים שמשהו בי השתנה ואני לא אותו אדם. אפשר להצביע על הרבה דברים, אבל המהותי מתוכם הוא כמובן השלווה. כן, אותו דבר ערטילאי שלא ידעתי על קיומו עד שהגעתי להחלמה, ובודאי שלא חשבתי שהוא חסר לי, הפך למצרך הכי מבוקש בחיי, מצרך שאני מוכן לעשות הכל כדי לקבל ממנו.
וכך גם הפעולות של התכנית הפכו לדבר שבשגרה. אם בתחילת הדרך עוד התעניינתי לכמה זמן אצטרך להמשיך להגיע לקבוצות וכמה בדיוק צריך להשקיע בצעדים, הם הפכו לחלק מהחיים שלי. בעבר התאווה היתה חלק מהחיים שלי – היום החלפתי אותה בצעדים. אני משתתף קבוע בקבוצות, קורא בספרות כל יום, מדבר עם חברים כל יום, וכמובן עושה את הצעדים כל הזמן, כל פעם לפי הצעד הנדרש. אף אחד לא מכריח אותי לעשות אותם. אני עושה אותם כי אני רוצה חיים נורמליים, שפויים ומפוכחים.תודה לאלוקים על שנתיים ויומיים נקיים. תודה לאבא שבשמים על התכנית הנפלאה הזאת