מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי הרגשה שאני שונה. שאני צריך להיות שונה, מיוחד, בולט. לפעמים הייתי הכי טוב, לפעמים הכי רע, אך אף פעם לא יכולתי להיות “רגיל”.
העובדה הזאת של חיי גרמה לי להרגשה בלתי נסבלת, לא הייתי יכול למצוא מקום לעצמי! קינן בי חוסר שקט פנימי, כל העת הייתי עסוק בהשוואת עצמי מול אחרים. בקינאה. בהתרכזותי ברצון העצמי שלי לבלוט ולהיות מיוחד.
ואז, ביום אחד, פגשתי את “משכך הכאבים” האולטימטיבי שלי: מרגיע, מענג ומפצה יותר מכל דבר שהכרתי לפניו. גיליתי שצפייה בתמונות של נשים, בנשים שסביבי, בילדים בגילי, במקווה – מייצרת בי הרגשה מוזרה אך מדהימה של עונג ושחרור.
הייתי אז ילד קטן. לא ידעתי מה זו התחושה הזאת או מדוע אני חש כך, הדבר היה לחלוטין בלתי מודע. היום, במבט לאחור, אני יודע שגברת-תאווה נכנסה לחיי ו”הרגיעה” אותי וכבשה אותי ושיעבדה אותי. היא נתנה לי את התחושה הפנטסטית שהיא משלימה אותי, שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי, שהיא מעניקה לי את כל מה שחסר בי.
כשהקטע הפך להיות מעיק…
ככל שגדלתי, גם גברת תאווה גדלה עמי. אני התבגרתי, וגם היא התבגרה. למדתי דברים חדשים שלא ידעתי קודם לכן בכל שטחי החיים, וגם התאווה גילתה לי דברים שלא ידעתי אודותיהם דבר קודם לכן.
בשלב כלשהו, הייתי אז לערך בן 11, אחי הבחין בכך שאני עסוק יותר מדי עם עצמי בצורה לא תקנית. הוא הסביר לי בצורה חדה למדיי שאסור ומסוכן ורע לעשות את המעשים הללו שאני עושה. נבהלתי. אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי ולחדול מלגעת בעצמי שוב ושוב. כך המשכתי לאונן את עצמי לדעת עוד כמה שנים.
גם כשלמדתי בישיבה, לא הפסקתי לאונן. זה הפריע לי. לא יכולתי לסבול זאת יותר. פניתי אפוא לרב, ל”משגיח הרוחני” של הישיבה, וסיפרתי לו על כל מה שעובר עלי בתחום הזה של התאווה. סיכמנו שכל מה שעשיתי עד כה היה בבחינת “שוגג” ואילו מהיום אני מקבל על עצמי שוב לא לעשות זאת. הרב יעץ שאסע לכותל המערבי לבקש סליחה מה’. נסעתי, בכל הרצינות ובכל הכוונה ועם מלוא הנחישות של כוח רצון אדיר. אבל כבר בדרכי לכותל, “שתיתי” בעיניי שתי בחורות שהבחנתי בדרכי והלגימה הזאת הספיקה לי כדי לפתח את האובססיה של המחשבה שמהר מאוד הביאה אותי שוב להשתכר מ”המשקה”. וכמובן שאוננתי.
ההחלטה הנחושה שלא אעשה זאת שוב, לא החזיקה מעמד אפילו לא יום אחד.
האובססיה שלי לתאווה הלכה והעמיקה, הלכה ושיעבדה אותי. ההליכה ברחוב הייתה מסחררת אותי בכל פעם. הייתי מסובב את ראשי שוב ושוב לעבר כל בחורה שהלכה לה. באחת הפעמים עובר אורח אף הזהיר אותי בלגלוג מר “היזהר, שלא ייתפס לך הצוואר…”.
האוננות, אפשר לומר למן הרגע הראשון שפגשתי אותה, הפכה להיות חלק בלתי נפרד מן הוויה שלי. בשביל לקום מהשינה לעוד יום “מדכא”, כדי להירדם, על מנת להירגע, בכדי לחוש תחושה הנאה, או סתם כך, בלי כל סיבה נראית לעין. לאונן. ועוד פעם לאונן.
הרגשתי רע עם עצמי אחרי כל פעם. ייסורי מצפון, מחשבות מדכאות, תחושות של ייאוש. ניסיתי להפסיק אין ספור פעמים. בכל הכוח, בכל הרצינות, בכנות גמורה. אבל אף פעם זה לא החזיק מעמד. תמיד הייתי חוזר לאותו מקום, ככלב המובל ברצועה, ומאונן.
לחצות את הגבול
ואז חציתי גבול, בעשותי מעשה שלא ייעשה. לא אוכל לתאר את הרגשות הנוראיים שליוו אותי כשגמרתי. אדום מבושה, רועד מפחד, חזרתי לחדרי בישיבה. לא הצלחתי להירדם, והתהפכתי מצד אל צד על יצועיי. שוב ושוב דמיינתי שראו אותי, ש”הלך עליי”. החלטה נחושה כברזל שזהו – הפעם זאת הפעם האחרונה באמת – התקבלי בקרבי. “זה לא ייתכן ככה. שאני? שאני אעשה את מה שעשיתי?! זה כל כך הזוי! זה כל כך לא אני! אני מוכרח לעצור”.
גם החלטה זו נמוגה ונשכחה כלא הייתה, בנוקטי שוב בעבור זמן קצר בלבד באותה הפעולה.
בכל פעם אחרי שהשתמשתי עם התאווה כתבתי לעצמי מכתבים. תיארתי לעצמי בפרוטרוט את הרגשת הדיכאון הנוראית, את מכאובי נפשי. תיעדתי במדויק את הרגע שאחרי הנפילה, הכאב, והבושה. ושוב ושוב זה לא עזר.
נלחמתי ונפלתי, נלחמתי ונפלתי. ובתוך תוכי התגבשה בי ההכרה שזהו, זה אבוד, שאלו החיים שנגזרו עליי ושעם סודי זה אלך אלי לקבר.
הסיפורים שסיפר לי הראש שלי…
התחתנתי. לזמן מה האובססיה פסקה, והיה נדמה לי כי החטוטרת הזאת נעלמה מגבי. ירח-הדבש הזה לא התמשך זמן רב. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחטט בפחי אשפה, משוטט, מחפש ריגוש מיני בכל מקום.
כל העת הראש שלי סיפר שאני בשליטה: “הרי עדיין לא מימשתי את הפנטזיה האסורה הזאת, הלוא טרם חציתי את הקו האדום הזה שהצבתי לעצמי. סימן שאני בשליטה, סימן שהכול בסדר. אז מה קרה? אז אני מחפש קצת בפחים תמונות? אז אני מסתובב שעות ברחוב מנסה ללגום לתוכי באמצעות העיניים את הבנות שחולפות ברחוב?”
בשלב מסוים התירוץ הזה נעלם. כבר לא הייתי יכול שוב לומר כי “הרי את זה לא עשיתי”; לתת לליבי מנוח באומרי ש”את הגבולות האדומים הללו עדיין לא חציתי”. כי חציתי אותם, ובגדול. היה לי רע. לא יכולתי לסבול את עצמי. לא רציתי לעשות זאת. ידעתי שהאדם שעושה את המעשים הללו איננו אני, זה לא מתאים לי, זה לא עוזר לי – אך שוב ושוב לא יכולתי להתגבר על הדחף כשהוא הגיע!
ביקשתי את נפשי למות.
הרגשתי שאני חייב לפנות לעזרה. אבל לא ידעתי: למי אפנה? בשלב מסוים התגברתי על הבושה ופניתי למישהו שהיה נראה לי כאדם שיכול לסייע. בתפקידו התעסק הלה עם נוער נושר וסברתי כי יהיו לו הכלים לעזור לי. לצערי התבדיתי. פתחתי בפניו את סגור ליבי, אבל הוא לא הבין אותי, ועצותיו לא קידמוני לשום מקום טוב.
התחתית
המשכתי לאונן ולשוטט ברחובות. מרוב שיכרון, ומתוך העובדה שחייתי בעולם הפנטזיה שלי ולא במציאות, ניסיתי ‘להתחיל’ עם בחורות חילוניות, והן צעקו עלי וצחקו עלי. עד כדי כך הייתי שבוי בידי האובססיה, שאפילו לא שמתי ליבי לזהות שלי ולמראה שלי. אני חרדי לבוש ציצית גדולה וכל התלבושת המסגירה.
למדתי עם הזמן שככל שהשקעתי בהזנת האובססיה, היא רק הולכת ומחמירה, וזה מה שקרה לי. התחלתי ללכת לבניין מגורים מסוים שמננו ערכתי תצפיות על הרחוב תוך כדי שידי בכיסים ואני מאונן. כשהשכנים הבינו מה קורה איתי וכשנמאס להם, הם פשוט הזמינו משטרה! אתם מבינים לבד שלהיות עצור במשטרה על מעשים כאלו זה לא דבר נעים. מבוזה ומושפל הבטחתי לאלוקים בכל כוחי ובכל כוונתי הכנה והמלאה: לעולם לא עוד! ואכן, המשטרה התרשמה מכנותי, ערכה עמי הסדר ושחחרה אותי.
במשך זמן מה זה עבד. חדלתי ממעשי, כמו שהבטחתי. הרי הרגשתי עד הכאב של ההתרסקות לתהום! אבל אז פתאום הגיעו הקולות הללו בראש שלא נותנים מנוח. הרגשתי שאני כבר לא מחזיק מעמד! אני הולך לקרוס! אני הולך למות!
פניתי באנונימיות לעזרה לרב בעיר אחרת. הוא הסביר לי שאני לא שונה מסוס שרץ אחרי סוסה בתאווה, שאני גרוע מבהמה וכי אני ממש מגעיל. וזה גם מה שחשבתי על עצמי.
השיחה הזאת עזרה לי להחזיק מעמד עוד חודש. אבל אז נשברתי. זה היה בליל שבת כהלכתי אל אזור מרכזי הבילוי והפאבים, בבגדי השבת שלי. הרגשתי שאני מוכרח לקבל קצת מהסם בעיניים, לראות משהו מרגש ומרגיע, כמה בחורות. לרגע קטון באמת היה לי טוב. אבל כשגמרתי, תחושת הבושה, הריקנות, התיעוב העצמי, מילאו את כל כולי. כאב כמעט פיזי פילח את הגוף שלי. הייתי מדוכא.
פניתי שוב באנונימיות לרב שעודד אותי לעבוד את השם ולעמוד אתו בקשר. הוא חיזק אותי, והסדר הזה עזר לי להחזיק מעמד כמה חודשים.
ואז גיליתי את תגלית החיים: את האינטרנט. ונגמרתי. צפיתי בפורנו ללא הכרה באובססיביות ובמחזוריות של להט מלא ברקים וכוכבים, ואז התרסקות לתוך הכלום, מתרוקן לגמרי בתחושת דיכאון ומרירות. בכיתי הרבה, התפללתי לה’, פניתי שוב ושוב לרב. התעניתי תעניות.
תקופה קצרה של הפוגה, ואז שוב מפגש בלתי נמנע עם משהו שהצית בי תשוקה בלתי נשלטת, וכך לאט לאט חזרתי לכל דפוסי הפעילות המינית ההרסנית שלי. שוב המון שוטטות והמון סבל.
גם היחסים בבית, באופן די מובן מאליו, התערערו. מריבות הפכו לאורח של קבוע בין חדרינו, הדברים הגיעו לידי כך שפנינו ליעוץ נישואין שמאוד עזר, אבל לא סייע למחלה שלי.
בסופו של דבר הגעתי לאיבחון אצל פסיכיאטר שהורה לי לקחת כדורים להפחתת התאווה. לאמיתו של דבר, הכדורים לא כל כך הועילו, מלבד עיכוב טכני. ואיך יועילו? הבעיה המרכזית שלי הייתה בראש.
הרגשתי נואש, סבלתי מאוד. תמיד הייתי משקר לאשתי על ימין ועל שמאל, אך באותה תקופה היא תפסה אותי “על חם”: היא פגשה אותי באוטובוס בעיר, בשעה שלפי הסיפורים שסיפרתי לה אמור הייתי בכלל להיות בעיר אחרת…
החיים שלי נכנסו לסחרחרת. הבנתי חד משמעית שאני חייב למצוא מוצא מן הביצה, אחרת אני בבעיה גדולה מאוד.
אפשר! יש דרך אחרת
בחסד אלוהים פניתי למטפל והוא הפנה אותי לקבוצות של SA. לא היה גבול לפחד שלי ולבושה שלי מן המחשבה להצטרף לקבוצות הללו! להיחשף בפני אנשים כל כך רבים?! זה היה נראה לי מעשה הזוי. זמן מה אכן סירבתי בעקשנות לעשות זאת. אך בסופו של דבר הסבל שלי לא נתן לי מנוח. ביקשתי מהמטפל שיאפשר לי שיחת טלפון עם מישהו “משם” ש”יצא מזה”. הפנה אותי לאיש קשר, אחד מהחברים בקבוצות של מכורים למין ותאווה. החלטתי שאני מגיע.
לעולם לא אשכח את אותו יום שלישי בצהריים. נכנסתי לחדר שישובים בו כעשרים-שלושים חברים. אני יושב, מקשיב ונדהם. אנשים בדיוק כמוני, עם אותו סיפור בדיוק. יכול להיות שהפרטים הקוסמטיים היו שונים, אבל הייתה זהות מוחלטת מבחינה מהותית. לראשונה הזדהיתי עם מישהו עם כל הלב. שתקתי והקשבתי. ואני שומע על הניסים, על החברים שעולים על דרך של החמה ומפוכחות מהאובססיה. הייתי המום, אפשר! יש דרך אחרת.
קצה הקרחון
מלכתחילה, הסיבה שהגעתי לSA הייתה משום שנמאס לי מהשימוש הכפייתי שלי במין. אך בחדרים של SA גליתי שזה רק קצה הקרחון, שבעצם הבעיה שלי היא אחרת לגמרי. האישיות הרגישה שלי נחשפה, שלב אחר שלב, בעבודת שנים עשר הצעדים בחברת מכורים נוספים.
התחלתי להבין שכל השימוש האובססיבי שלי במין ובתאווה היה בעצם בריחה ממשהו. מהתמודדות עם החיים, מהאתגרים היומיומיים, מהמפגש שלי מול עצמי. לא ידעתי להתמודד עם כאב רגשי ופחד. ההתמודדות שלי הייתה – מין, הסם האולטמיטיבי שחיפה על כאב והרגיע את עצבי המרוטים. התאווה הרגיעה כל כאב, כל פחד, כל טינה. עלעול בדפי מגזין, ואפשר לנשום. גלישה באינטרנט וצפייה בסרטים, והצבע הוורוד חוזר ללחיים. פנטזיות, מבטים ברחוב, כל סוג של “שימוש” במין ותאווה היוו סם מרגיע וזמין. אבל בסופו של דבר “הפתרון” נהפך לבעיה ענקית בפני עצמה.
בתכנית הסבירו לי שאני אדם חולה ולא אדם רע, ושככל שהדבר יישמע מפתיע קיימת אופציית בחירה. אני לא חייב לפנות לתאווה! הם הציגו בפני פעולות פשוטות שממש עבדו בשבילי.
ההבנה שאין לי שום הצדקה להשתמש בתאווה, ואני לא יכול יותר להאשים אף אחד בשימושים ההרסניים שלי עם התאווה, הכתה בי בעוצמה והכנות הפנימית הבהירה לי שאין לי ברירה אחרת חוץ מלהחלים ולעשות מה שמציעים לי .
מישהו שלח לי מתנות
המתנות שקיבלתי הם לא הבטחה או משאלה או אשלייה. הם פשוט עובדה שבמציאות. הפכתי לאדם חדש. הבית החל להשתקם מבפנים. סיפרתי לאשתי על הבעיה שלי, והיא קיבלה אותי בהבנה לאחר שראתה שאני משתנה באמת.
המחמאה הכי כואבת שקיבלתי בחיים הייתה מחבר ללימודים שראה את השינוי שחל בי. הוא אמר לי בכנות שהשיפור שלי בלימודים, שהיה באמת דרמטי, לא כל כך מרגש אותו כמו השינוי שחל ביחסי אנוש שלי. שאדם כמוני, שלא היה אפשר לדבר אתו!, ישתנה בצורה עמוקה כל כך – זה מה שמרגש אותו.אני מלא תקווה שכל מי שסובל מאי יכולת לחדול מהכפייתיות המינית שלי, יגלה את הפתרון שהיטיב עם חיי ויחסוך סבל וכאב.